|
|
|
|
|
צמר דף מידע
|
|||||||||
|
צמר הינו שיער של בעלי חיים עוטי פרווה, בעיקר כבשים ושפנים. מבחינת ערכו הכלכלי עומד שוק הצמר בשורה אחת עם שווקי הבשר והעור, דבר המעיד על חיוניותו וחשיבותו הרבה. כבשים בעולם חיים כיום כ-1,006,000,000 כבשים, אך מעט מאוד מביניהם יזכו להאריך ימים מעבר לגיל ארבע. לאף אחד מהם לא תינתן אפשרות בחירה כלשהי לגבי חייו, והיחס לכולם יהיה כאל מוצר צריכה שאפשר לנצל עד תום ולשחוט, במגבלות מועטות בלבד, לצורך פרוותו, בשרו וצמרו. העדרים הגדולים ביותר מצויים בסין, באוסטרליה, במדינות חבר העמים (ברית המועצות לשעבר), בניו זילנד, בדרום אפריקה, באורוגוואי ובארגנטינה.
סין הינה ספקית ויצואנית הצמר הגדולה בעולם. התעשייה הסינית עוסקת בעיקר באיסוף צמר מכבשים לאחר השחיטה (slipe wool) מכיוון שהזן המקומי ואיכות הצמר אינם עומדים בתקנים שנקבעו על ידי הארגון העולמי לסימון צמר Woolmark. המסחר בצמר הינו מקור ההכנסה העיקרי בחלק מן המחוזות. בנוסף, סין היא היבואנית הגדולה בעולם של צמר גולמי באיכות גבוהה, כ-20% ממנו מאוסטרליה. סין צורכת צמר רב ומתמחה בעיבוד צמר מקומי ומיובא עבור השוק הסיני ושווקי חו"ל. מאז הצטרפותה לארגון הסחר העולמי (WTO – World Trade Organization) התבסס מעמדה של סין כיצואנית הביגוד המובילה בעולם, וכמדורגת במקום השני בייצוא טקסטיל.
צמר הכבשים האיכותי ביותר מתקבל מגזיזת כבשים חיות. רמות הצמר נקבעות בהשוואה לאיכות השיער של כבשי מרינו, כאשר הצמר מן הגז הראשון הוא העדין והאיכותי ביותר. רוב הצמר מגיע מאוסטרליה, מדינות חבר העמים וניו זילנד, והשווקים העיקריים הינם צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, בריטניה וארצות הברית. הצמר משמש בעיקר לייצור ביגוד, שטיחים ובדי עיצוב, אך גם לכובעים, מזרנים, חומרי מילוי, צעצועים, בידוד ומוצרי לבד תעשייתי.
עדרי הצאן העצומים מונים אלפים רבים של כבשים לצמר, הנתונים להשגחתם של רועים בודדים, ביחס של 1:1,000. טלאים רבים מתים סמוך ללידתם מתנאי מזג אוויר קיצוניים. שיעור תמותה גבוה הוא דבר שבשגרה, וטיפול ופיקוח הדוקים אינם אפשריים כלל. הכבשים זוכות לטיפול מונע מינימלי בלבד, מכיוון שהאינטרס הכלכלי-מסחרי הוא להשקיע כמה שפחות (כולל עלויות עבודה נמוכות ככל האפשר) ולהרוויח כמה שיותר. ההשקעות בטיפול מכסות לא יותר מאשר חיסונים, אמבטיות חיטוי, ניקוי חיצוני לקראת הגז העונתי ורחיצה אחרונה בבית המטבחיים. כבשים רגישים במיוחד לבעיות בדרכי הנשימה, הידבקות בטפילים, פטרת וזיהומים בקטריאליים, ומשמשים פונדקאים לרימות הניזונות מבשר פצעיהם הפתוחים. הגז בכבשים חיות כמחצית הכבשים בעולם משתייכים לזן המרינו. זן הכבשים הנוכחי שפותח בתהליך של ברירה מלאכותית מתאפיין בקפלי עור עמוקים המניבים כמויות גדולות של צמר. צמר הטלאים העדין ביותר נגזז בגז הראשון בגיל 3–11 חודשים, והגז השני והשלישי מתבצעים בהפרשים של ששה חודשים זה מזה. מגז אחד למשנהו קוטר השערות גדל, הצמר נעשה גס ועבה יותר ודירוגו האיכותי יורד.
הגז גורם לכבשים, שהם בעלי חיים ביישנים ונחבאים אל הכלים מטבעם, עקה חמורה. התהליך מחייב מומחיות ותשומת לב ונדרשת בו זהירות רבה שלא לפצוע את קפלי העור, הפטמות ומיתרי הברך, ולא לשבור את זנב הכבש על ידי החזקה לא נכונה. בכל זאת מצליחים קבלני גז לגזוז 120–150 כבשים ביום, ושכרם משולם על פי ההספק ולא על פי מספר שעות העבודה. עבודה זהירה וקפדנית, שעשויה לצמצם את הטראומה או את הכאב הנגרם עקב שגגות ורשלנות, אינה זוכה לתמריץ כלשהו. הגוזזים עובדים במהירות מטורפת, מכריעים את הכבשים לארץ בכוח פיזי רב ועלולים לשרוט ולחתוך בבשרם בנקל. במשך ששה עד שמונה שבועות לאחר הגז, הצמר הצומח מחדש קצר מכדי לספק הגנה כלשהי מפני מזג האויר, וכבשים רבים מתים מקור בתקופה זו.
קילוף עור – "מיולסינג" במזג אוויר חמים נחשפים הכבשים לסכנה של מתקפת זבובים ירוקים, זן של זבובי פגרים המטילים את ביציהם בקפלים הלחים והמזוהמים של פרוות הכבש. בתוך פחות מ-24 שעות בוקעות רימות מן הביצים ומתחילות לאכול בבשר החי. התמודדות עם התופעה ומניעת מתקפות חוזרות מחייבות פיקוח מקיף וטיפול מהיר בעדר כולו. בתחילת שנות העשרים פיתח איכר בשם מיולס פתרון ברברי המיושם כיום ב-95% מן הכבשים בעדרי ענק ומכונה "מיולסינג" על שמו. במקום לשמור על תנאי ניקיון ותחזוקה טובים, אוספים את הכבשים, משכיבים אותם על גבם ועוקדים את רגליהם כלפי מעלה על מסגרות ברזל גדולות. הפועל עובר מכבש לכבש, חותך ומקלף את העור המקיף את הזנב ומשאיר את הבשר חשוף. הפצע הגדול שנוצר גורם סבל לכבש במשך חודשים ארוכים, ובכל זאת לא נעשה שימוש בסמי הרדמה. לעתים קרובות מוצאים רימות שקועות בעור סביב העיניים או הפרסות, ואז חותכים ומקלפים את העור גם באזורים אלה. הפצעים מזדהמים ומותקפים מחדש כמעט באופן מיידי.
הפקת צמר מעורות מופשטים מיליונים רבים של כבשים נשחטים מדי שנה בתעשיית המזון, ועורן של כל הגוויות מופשט ומועבר כחומר גלם לשלושה ענפים נפרדים: צמר, עור ופרווה. מכיוון שערך הצמר הינו אחד המרכיבים החשובים בערך הכולל של הכבש, הטיפול בו מתחיל ברחיצה יסודית להסרת הלכלוך והצרכים שהצטברו על הפרווה במהלך ההובלה, עוד לפני השחיטה. לאחר השחיטה מועבר העור בתוך שניות ספורות אל האגף לעיבוד צמר (fellmongery). משחטות כבשים רבות מפעילות מחלקות עיבוד צמר משלהן.
את העור, החם עדיין, שוטפים במים קרים כדי לצננו ולהסיר את הדם מן הצמר. השלבים הבאים כוללים סחיטת הפרוות להוצאת עודפי הרטיבות, מיון וריסוס בחומר להסרת שיער על בסיס סודיום סולפיד וסיד, הממיס את שורשי השערות ומקל על הפרדת הצמר מן העור. בשלב זה מועברים העורות לאחסון עד לסיום התהליך הכימי שיאפשר את איסוף הצמר. בבוא העת חובטים בעורות במחבטי עץ ידניים או במכונת חביטה כדי לשחרר את קווצות הצמר. שאריות השיער טעונות גם הן תלישה, על מנת שהעור המועבר למפעל הבורסקאות יהיה קרח לחלוטין. שם יעברו העורות המרוטים עיבוד נוסף הכולל השרייה בסיד, רחיצה וכבישה, לקראת שיווקם כיריעות עור כבש. אנטרקס והשלכות ייצור צמר הכבשים על איכות הסביבה מחלת הגחלת (אנטרקס) הינה מחלה זיהומית קטלנית של בעלי חיים הפוגעת גם בבני אדם. הגחלת הינה מחלה אנדמית אצל כבשים ומפריסי פרסה אחרים, אשר היוותה גורם סיכון משמעותי בעבודתם של וטרינרים, איכרים, קצבים, בורסקים ועובדים בענף הצמר. (הגחלת, שהופיעה אצל עובדים אלה בעיקר כגחלת עורית או גחלת ריאתית, אף כונתה בענף הצמר של המאה ה-19 "מחלת ממייני הצמר" או "מחלת ממייני האריגים".) רק בשנות השישים של המאה העשרים, הביא השיפור בחיסונים לבהמות להרחבת היקף השימוש בהם ולצמצום משמעותי של ממדי התחלואה. התפרצויות של המחלה עדיין מתרחשות מדי פעם, בעיקר במדינות מערב אסיה. חיטוי הבהמות בחומרים כימיים כגון חומרי הדברה מקבוצת האורטו-פוספטים, והשימוש בפורמלדהיד באמבטיות חיטוי ותמיסות לטיפול חיצוני, עלולים לגרום להרעלה בקרב עובדים המטפלים בפרווה. במהלך הרחצות והניקיונות החוזרים נשטפים מזהמים אלה למי השפכים ומתווספים לזיהום הסביבה הנגרם על ידי בתי המטבחיים והבורסקאים, שהפך כבר לחלק בלתי נפרד מתעשיות הפרווה, העור והבשר.
שפנים
שפנים אלה מוחזקים באפלולית, מכיוון שהם לבקנים. בתי הגידול שלהם, מערכות תאים ארוכות מרוצפות ברשת מתכת, דומים מאוד למקובל בתעשיית פרוות החורפנים. "יחידות ייצור" המונות 200 עד 1,000 שפנים בני כלאיים מאכלסות שורות של כלובים, שלוש או ארבע שורות זו על גבי זו, במבנים בעלי תאורה ואמצעי איוורור מלאכותיים. גידול שפנים הינו מקצוע עתיר עבודה הדורש רמה מסוימת של הכשרה ומיומנות מצד העובדים, דבר המגדיל את עלויות הייצור. סוכנויות או"ם שונות, ביניהן ארגון המזון והחקלאות העולמי (FAO), מעודדות הקמת חוות שפנים במדינות מתפתחות, מכיוון שהשפנים מתרבים במהירות ומהווים מקור זול לחלבונים. מדובר בעיקר בגידול שפנים לאכילה או לפרווה, שני ענפים נפרדים לחלוטין. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם קידם במשך למעלה מעשר שנים את הרעיון של חוות שפנים משפחתיות צמודות לבתים כדוגמא לפיתוח בר-קיימא, ותמך ביוזמות נרחבות בעשר מדינות באפריקה, בדרום אמריקה ובאיים הקריביים. רוב הפרוייקטים הללו נכשלו. באשר לייצור אנגורה, הצלחתן ורווחיותן של חוות לגידול צמר שפנים מוטלות בספק רב.
צרפת, בעבר יצרנית מובילה של צמר אנגורה, אינה מסוגלת עוד להתחרות בשוק העולמי, למרות שתעשיית המזון הצרפתית צורכת שבעים מיליון שפנים מדי שנה. מצבה של איטליה, הנחשבת לצרכנית הגדולה ביותר של בשר שפנים לאכילה, דומה. למרות זאת, מייבאות שתי המדינות כמות גדולה של אנגורה לתעשיית הטקסטיל וההלבשה. כתשעים אחוזים מן התצרוכת העולמית מיוצרים כיום בסין, המובילה בתחום זה, ואחריה בצ'ילה ובארגנטינה.
שערם של השפנים בצרפת אינו נגזז, אלא נמרט בתהליך טראומטי הגורם לפגיעות הלם. טכניקה זו מחייבת מיומנות רבה ואורכת כשעה לכל שפן. חוסר דיוק בתזמון המריטה גורם לכאב ניכר. ביתר מדינות העולם מלבד צרפת, גוזזים את רוב השפנים מדי 90–100 יום במספריים פשוטות או במגזזה חשמלית. ישנם שפנים המסוגלים להניב כמות משביעת רצון של שיער במשך 8–10 שנים, אך הצמר האיכותי ביותר מתקבל משפנים בני 6–9 חודשים (הגיל שלאחריו הם מומתים בדרך כלל). בסין, המייצרת 20 מיליון שפנים בשנה, נשחטים השפנים לרוב בגיל צעיר יחסית, לאחר הגז השני או השלישי. במדינות אסיה, 50%–70% מרווחי ההשקעה בכל שפן מתקבלים ממכירת הצמר, והיתרה מייצוא בשר השפן לאירופה.
בעלי חיים נוספים
שיער האנגורה האיכותי והבוהק ביותר אמנם מגיע מדרום אפריקה ומארצות הברית, אך למעלה מ-60% מן התוצרת העולמית הכוללת של שיער עזים, גמלים ויאק מגיע מסין הנחשבת למובילה בשוק העולמי. סין מגדלת מעל 100 מיליון עזים, ביניהם עזי אנגורה (מוהיר) ועזי קשמיר. סין סובלת מאד מרעיית יתר ונמצאת בסכנת מידבור, עד כדי חשש מהידרדרות מהירה של האזורים המתפרנסים בעיקר מצאן, למצב דומה לזה של אגני האבק הגדולים שנוצרו בארה"ב בשנות השלושים. אכילת בשר עזים לא הייתה מקובלת בעבר בתרבות הסינית, אך היא מחלחלת בהדרגה להרגלי התזונה המקומיים. במרחבים הגדולים בצפון סין, לאורך הגבול המונגולי, מגדלים גם את הגמל הדו-דבשתי (באקטרי). עזי האנגורה, שמקורן בישראל, אינן מתאפיינות בעמידות יתירה; למעשה הן נזקקות לכמות הטיפול הרבה ביותר מבין כל חיות המשק, ונדבקות בקלות בדלקת ריאות. עזי הקשמיר, לעומתם, חסונים, וארבעים מיליון התיישים והעזים בעדרים הסיניים מספקים את צמר הקשמיר האיכותי, העדין והרך בעולם.
בדורות עברו אספו את צמר המוהיר, הקשמיר והגמלים באמצעות סירוק או תלישה. כיום מקובל יותר להכריע את הבהמות לקרקע ולגזוז אותן. המשימה קלה יותר בעזים מבויתות, אך גז גמלים מהווה אתגר של ממש. צמר היאק אינו ניתן לגזיזה, ולכן מורטים את שערם הארוך והמשיי של 13 מיליון היאקים הגדלים בסין, באופן ידני.
ישנם הבדלים מסוימים בין הדרישות המשקיות בגידול עזים לצמר והבעיות הכרוכות בכך, לבין אלה שבחוות הכבשים, שכן עדרי העזים קטנים יותר בדרך כלל ומספר העזים בפיקוחו של כל רועה קטן יותר אף הוא. עם זאת, כל עוד קיימת דרישה רבה מצד השוק לבשר עזים, סביר להניח שרובם המוחלט של העזים לא יזכו למצות את תוחלת חייהם הטבעית, 10–15 שנה. כיום נעשים ניסיונות בשיבוט גנטי של עזים, תהליך שעלול בעתיד להביא למצב בו יגדלו עזים עד גיל 3–4 שנים, יגזזו את צמרם הנמצא אז בשיא איכותו בפרקי זמן קבועים, יובילו אותם לשחיטה בגיל צעיר, ודור חדש של גדיי עזים יתפוס את מקומם. אירן ואפגניסטן פעילות גם הן בשוק זה, אך איכות הקשמיר והמוהיר שלהם נמוכה יותר. קשמיר משמש לייצור סריגים ואריגים לענף ההלבשה. המוהיר מבוקש בעיקר להכנת צעיפים, שמיכות ובדי ריפוד.
את בעלי החיים ממשפחת הסמוריים (חולד ההרים, חורפן, צובל ו-171 מינים נוספים) לוכדים בטבע ו/או מגדלים בחוות מתועשות עבור תעשיית הפרווה. שערם הבוהק מבוקש מאוד לצורך שילוב במוצרים מצמר מעורב. שיער הבונים ועכברי המושק משולב במוצרי לבד וכובעים יוקרתיים (קנדה היא הספק המרכזי), ונאסף כחלק מפעילות ענף הציד המתמחה בחיות פרווה.
הלאמות למיניהן (ביניהן הלאמה, האלפאקה, הויקוניה והגואנקו), כולם ממשפחת הגמליים, מהווים ענף כלכלי יקר-ערך בדרום אמריקה. צמר הויקוניה והגואנקו, שהן למעשה חיות בר, הוא יקר המציאות ומחיר צמר הויקוניה מרקיע שחקים באזורים המועטים בהם הוא מצוי. הויקוניות הן מן הקטנות שבמשפחתן, בגודל של אנטילופות, וסיבי פרוותן נחשבים לעדינים ולדקיקים ביותר בעולם. עדרי הגואנקו מונים לא יותר מאשר 50,000 פרטים, ועדרי הויקוניה – כ-125,000. הלאמות והאלפאקות גדלות במשקים משפחתיים באזורים גבוהים במיוחד, כשהאלפאקה היא המקור הנפוץ ביותר לצמר. בפרו יש כארבע מיליון אלפאקות וקרוב לשלוש מיליון לאמות. צמר האלפאקות הגולמי אינו מיוצא כלל מדרום אמריקה וכל פעולות הטוויה, האריגה והסריגה מתבצעות בתחומי היבשת. שיטות האיסוף המסורתיות של צמר זה, סירוק או מריטה תקופתית, הולכות ונעלמות, והגז תופס בהדרגה את מקומן. הרבעת בעלי החיים הגמליים הללו וגידולם הפכו לענף אופנתי בקרב איכרים חובבים באמריקה הצפונית, לא מעט בזכות הקסם המיוחד השמור לבעלי חיים נדירים, ותחום חקלאי זה צובר תאוצה גם בישראל. חלופות לשימוש בצמר כפי שניתן להסיק מן הירידה של כ-20% באוכלוסיית הכבשים הכוללת בעולם, תחליפי הצמר מתחרים בהצלחה רבה בענף הטקסטיל בן זמננו. חומרים סינתטיים כגון ניילון ואקרילן עמידים יותר, הטיפול בהם פשוט יותר והם זוכים למעמד מועדף בתעשיית השטיחים, לצד סיב הסיסל הצמחי. סיבי פוליאסטר קלים ומחממים ומהווים תחליף צמר נפוץ ונוח לאין שיעור בבגדים, סוודרים, כובעים, כפפות ושמיכות. האורלון והאקרילן דומים מאוד מבחינות רבות לחוטי צמר יקרים כגון אנגורה, קשמיר ומוהיר. אף אחד מן התחליפים הללו אינו מיוצר תוך ניצול לרעה של בעלי חיים.
|
|||||||||
|
|
|
|||||||||
שפני האנגורה גדלים בחוות מתועשות דחוסות ומנוצלות באופן מירבי, וצמרם משמש
לייצור חוטים טוויים דקים ועדינים ביותר מהם מכינים סריגים כגון סוודרים,
בגדי תינוקות וכפפות, בדים מעורבים בצמר וכובעים. ערכו של צמר האנגורה גבוה
פי חמישים מזה של צמר הכבשים.